בערב אחד, על רצפת הסלון של הדירה הישנה, יושבים עם דף ציור גדול ומספריים. על הדף משורטטת הדירה החדשה בקווים גסים, וסביבה מתפזרים מלבני נייר קטנים, ובצד מונחת ערימה של פסים שנחתכו בדרך. כל מלבן נגזר בשביל חפץ גדול אחד, ומי שמחזיק אותו דוחף אותו על הדף עד שהוא נראה במקום הנכון. הבית שקט, וכולם נשארים לשבת עד שהמלבן האחרון מוצא את מקומו.
לפני מעבר אנשים מקלידים או אומרים שתי מילים שנשמעות כאילו הדירה עצמה נאספת ונישאת מכתובת לכתובת. בפועל הדירה נשארת במקומה, והדברים הגדולים הם שזזים: המיטה, הארון, פינת האוכל והארגזים שסביבם. את השרטוט, עם כמה מילים פשוטות על הדברים האלה, עושים פעם אחת בבית, עוד לפני השיחה הראשונה.

על קיר ריק הדברים עוד משורטטים בלבד.
מספריים, דף ציור ומלבנים גסים
לא צריך יד מיומנת. המספריים חותכים מלבן לא ישר, הקצה מתעקם קצת, ושום דבר לא קורה, כי הגזרה לא תיבדק. מלבן אחד נחתך בשביל המיטה, שני בשביל הארון הגדול, שלישי בשביל פינת האוכל. על כל אחד כותבים בעיפרון מילה אחת בלבד, כדי שלא יתבלבלו ביניהם כשיתערבבו על הדף.
אחר כך מתחילות ההזזות. מלבן המיטה זז לאורך קיר, מתיישב בפינה, חוזר לקיר אחר ולפעמים נשאר איפה שהתחיל. הארון הגדול מקבל קיר שלם, ושאר המלבנים מסתדרים סביבו. לפעמים שני מלבנים רוצים את אותה פינה, ואחד מהם מחכה בצד עד שמישהו מחליט. הנייר לא מתלונן כשמזיזים אותו שוב, וזה מה שהופך אותו לכלי עבודה טוב.
בזמן שהמספריים עובדים, בבית כבר חושבים על המראה של הדירה החדשה, ומישהו אומר שהוא מדמיין שם עיצוב פנים מודרני ברגע שהכול יסתדר. המראה הזה נשאר בראש ולא עובר לדף, כי הנייר לא יודע לצבוע. על הדף יש רק מקום וחפצים, וזה מספיק כדי לראות מה נכנס לאן.
בדרך כלל יש מלבן אחד שיוצא גדול מדי. הוא נגזר בהתלהבות, מונח על הדף, ומתברר שהוא רחב מהחדר שנועד לו. מגלגלים עיניים, חותכים ממנו פס ומנסים שוב. הטעות הזאת קורית על רצפת הסלון ולא על המדרגות של הבניין, ולכן היא עוברת בחיוך ובלי ויכוח.
שתי מילים ודירה שנשארת במקום
הדירה לא זזה לשום מקום. היא עומדת בכתובת שלה עם הקירות, הדלתות והמרפסת, ונשארת כמו שהיא. מה שנע בין הכתובות הוא התוכן: הדברים הגדולים, הארגזים והאנשים שהולכים איתם. דירה שלמה פשוט אי אפשר להרים, גם אם כולם מדברים כאילו אפשר. ביום המעבר היא תהיה ריקה יותר, אבל תישאר באותו מקום ובאותה כתובת.
לפני מעבר, כשהכול עוד בארונות, בשיחה עם חבר או בתיבת חיפוש בטלפון, לרוב אומרים או מקלידים רק שתי מילים, למשל העברת דירות, וממשיכים הלאה. אלה אותן מילים לכל בית, קטן או גדול, והן לא אומרות דבר על מה שיש בו. הארון, המיטה ופינת האוכל לא מופיעים בהן, וגם לא הארגזים שבדרך. את זה יודעים רק בני הבית.
המילים האלה קצרות, וזה טוב לחיפוש. כשמגיע הרגע לספר מה צריך להגיע לדירה החדשה, הן נגמרות מהר, והשרטוט ממשיך משם. הוא אומר במלבנים מה שקשה להגיד במשפט.
הדירה נשארת בכתובת הישנה, והמלבנים על הדף זזים הרבה יותר בקלות מהחפצים שהם מייצגים. בזה כוחו של הנייר: טועים עליו הרבה פעמים בלי לסחוב דבר.
שרטוט של הדירה החדשה, בעין ובלי למדוד
השרטוט נעשה בעין. לא צריך למדוד כלום, ולא צריך לדעת איך נראית תוכנית הבניין, כי זה שרטוט של בני הבית ולא מסמך של הבניין. מתחילים ממה שרואים קודם ומתקדמים פנימה, כמו שהולכים בדירה. אלה הדברים שעל הדף:
- הכניסה והדרך פנימה, כמו שרואים אותן כשפותחים את הדלת
- החדרים בשורה, אחד אחרי השני, לפי הסדר שעוברים ביניהם
- מלבן נייר לכל חפץ גדול, מונח במקום שבו הוא אמור לעמוד
אחרי שהמלבנים מונחים, מסתכלים על הדף מרחוק ובודקים אם יש מעבר בין החדרים או שמלבן חוסם אותו. לפעמים מתברר שהמיטה והארון רוצים את אותו קיר, ומישהו בבית מוותר. עדיף שזה יתגלה על הדף.
הדף לא צריך להיראות טוב. קו עקום במקום קיר הוא קו מצוין, וחדר שנראה כמו כתם עדיין עשוי להספיק לשאלה אחת: איפה זה עומד.

החדר עוד ריק, והמקומות כבר מסומנים.
מה השרטוט מספר לשואלים
תמונה של השרטוט בטלפון אפשר להראות לכל שואל, ולצדה כמה מילים פשוטות על הדירה הישנה, כמו מה יש בה ואיך נכנסים אליה. כך השאלה לאן זה הולך עשויה לקבל תשובה לפני שמישהו שאל אותה. מראים אותו כמו שהוא, גם עם הקווים העקומים.
השרטוט מתחיל מהדלת, וגם האורחים הראשונים מתחילים ממנה, ולכן בדף עצמו הכניסה לדירה החדשה עשויה לספר משהו על הדירה כבר מהסף. על הדף היא מקבלת חץ גדול ומקום פנוי מסביב. משם ממשיכים אל החדרים, חדר אחרי חדר, בלי לדלג.
יש דברים שהשרטוט לא אומר, וטוב שכך. הוא לא מתאר את המדרגות ואת הרחוב, הוא רק מראה איפה הדברים הגדולים אמורים לעמוד. את השאר ממשיכים לספר במילים, ובדרך כלל התמונה כבר עושה חצי מהעבודה. מי שמקבל אותה לא צריך לנחש איך נראה הסלון החדש, כי הוא רואה אותו על דף, עם החצים והמלבנים, וממשיכים משם בשאלות קצרות. גם אדם שלא היה בדירה עשוי להבין מה מדובר, בלי הרבה שאלות.
בבית ממשיכים להזיז מלבנים גם אחרי שהתמונה צולמה. ייתכן שהמיטה עברה בינתיים לקיר השני והארון חזר לפינה, ומישהו מעיר שהנייר מסתדר הרבה יותר מהר מהרהיטים. כשזה קורה מצלמים שוב, כי תמונה ישנה יכולה להצביע על מקום שכבר שונה. לא צריך להתבייש בדף מלא מחיקות ותיקונים, כי דף כזה מראה שהסתכלו בו על כל קיר, ונשאר כמו יומן קטן של בחירות, עם כל החצים שנמחקו בדרך.
גם המילים על הדירה הישנה לא צריכות להיות ארוכות. מספיק כמה משפטים פשוטים על מה שיש בה ועל החפצים הגדולים שיוצאים ממנה, ומצרפים אותם לתמונה, ואפילו שורה על הכניסה הישנה, כדי שהצילום יספר גם מאיפה מתחילה הדרך ולא רק לאן היא מגיעה. כך הצילום מדבר בעד עצמו, וקל להבין ממנו על מה מדברים. ההמשך הוא שיחה על דברים אמיתיים ולא על ניחושים.
הערב הראשון בדירה החדשה
בערב הראשון בדירה החדשה אין חפץ אחד שיודע איפה מקומו. הארגזים עומדים באמצע הסלון, הרצפה עדיין זרה, והשרטוט מחכה על הקיר, מקומט קצת מהדרך. מסתכלים עליו, מסתכלים על החדר, ומגלים שהחדר קטן מהנייר, או גדול ממנו. הדלת נסגרת מאחוריהם בקול שעוד לא מוכר, וכולם מתבוננים בקירות כמו באורחים. ארגז אחד כבר פתוח, ומישהו מחפש בו משהו שאין לו שם.
חלק מהמלבנים צדקו וחלק לא, וזה בסדר גמור. הארון הגדול אולי יעמוד בסוף בקיר אחר, והמיטה תסתדר במקום שלא חשבו עליו על הדף. הנייר לא נעלב, והרהיטים בכלל לא קראו אותו. שום חפץ עדיין לא נראה כאילו גדל במקום הזה, ולכן עוד משנים לו מקום בלי ויכוח. המלבן שיצא גדול מדי נשאר בצד, ואיפה רצו לשים אותו כבר נשכח.
לא ממהרים לסדר את הכול באותו ערב. יושבים על ארגז, אוכלים מה שיש, ומסתכלים על הדף כמו על מפה של מקום שכבר הגיעו אליו. הוא עדיין מועיל, אבל פחות מקודם, כי הרבה מהשאלות שנשאלו עליו כבר נענו. כל אחד בבית מצביע על חפץ אחר ושואל אם הוא כבר במקום, והדף משיב בשתיקה. מה שנשאר פתוח הוא שאלה של בית ולא של נייר: איפה יושבים כשמגיעים הביתה, ואיפה אוכלים את הארוחה הראשונה של הערב.
בסוף הערב המלבנים נאספים בערימה קטנה ליד דלת הכניסה. הגזרה הסתיימה וההזזות פסקו, ואין יותר על מה להתווכח. הם עשו את מה שהיה להם לעשות: הם הראו על דף איפה כל דבר גדול אמור לעמוד, הרבה לפני שמישהו נשא אותו. הדירה נשארה במקומה, הדברים הגדולים הגיעו אליה, והנייר נשאר ליד הדלת, כבר לא נחוץ.
